אריה "אריק" חייקינד ז"ל היה חלק פעיל מהוגי רעיון המושב ומקימיו.

הוא נולד בירושלים, אך גדל בחיפה ושם הצטרף לשורות ה“הגנה” בשחר־נעוריו. במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט עבר קורס־אתתים והיה מאותת מקרית־חיים לישובי הסביבה, וגם הדריך נערים אחרים באיתות בבית־הספר של קרית־ביאליק.

בפרוץ מלחמת־העולם השניה נענה להפצרות הוריו ודחה את התנדבותו לצבא עד שמלאו לו שמונה־עשרה שנה. בהגיעו לבגרות, התגייס לחיל־ההנדסה הבריטי ושירת בפלוגה 544. בשירותו השתדל לצבור מידע רב ככל האפשר, שיוכל להביא תועלת להגנה והגנת הישוב. בין לבין השתתף בדיוני תקנון המושב וגייס חברים רבים, מעפילים וחיילים משוחררים בסוף המלחמה לכדי עלייה לקרקע והתיישבות במושב. כאשר פורקה הפלוגה והסתיימה המלחמה הצטרף אריק ל'חבורה', T.T.G. שם עזר לרכש ולהעפלה. בשובו ארצה השתקע במושב בני־דרור עם חבריו בשירות. כאשר פרצה מלחמת הקוממיות, התגייס לפלמ“ח וצורף לגדוד "הפורצים" של חטיבת הראל כחבלן ונשק. 

אריק היה ה'קשיש' בגדוד, החייל הוותיק שבכולם. בן עשרים־וחמש, אחרי 15 שנה של הגנה ולחימה. הבחורים רחשו לו יראת־כבוד מיוחדת, אם כי לא היה מפקד. הוא היה מעין אב או דוד להם – וממילא היה גבוה משכמו ומעלה מכולם. גבה־קומה ורחב־גרם, בעל פנים גבריות, שפתיים חושניות, תסרוקת קפדנית (בניגוד לבלוריות הסתורות של הפלמ"חאים האחרים), מצח אינטלקטואלי ועיניים חייכניות. בגדוד הרביעי היה לו גם “סמל מסחרי”: כובע־פרווה של נוטרים – ‘קולפאק’ – שהיה מעין קמיע בעיניו, ובקרב על קטמון (קרב סן סימון), הקרב האחרון בו השתתף, אמר לחבריו  "אני מרגיש, שהלילה הגיע תורי. אינני יודע איפה ה’קולפאק' שלי…"

ההספד המלא על אריק נמצא בפינת ההנצחה, אבל מכתביו ומכתבים לזכרו ראויים להשמר ולהדהד.