שושנה רזון ז"ל

סבתא שלנו איננה.

קשה לתפוס.
סמל החיים, לצחוק ולשמחה
לא מתקשרת עם מודעת אבל על הקיר,
עם בכי ושכול.
היא, שהיתה הרוח החיה במשפחה
שנסעה, אירגנה, עזרה, טילה
מלאת שמחת-חיים ואושר
מנצלת כל רגע אפשרי, כאילו חיה 20
שנה לאחור.
פתאום, בלי שום התרעה, הכל נגמר, עבר.
תוכניות נגוזו באיבן.
השאירה אותנו בלעדיה מבכים על האבדן.
הלם ותדהמה.
זה לא יכול להיות אצלינו - זו טעות. קשה לעכל.
אך כשמגיעים לבית - משהו שם חסר.
מתחילים להבין - זה לא נסיעה לחו"ל לחודש.
זה הרבה יותר,
יהיה קשה להסתדר.
משום שנתגעגע, כל-כך נתגעגע,
קשה לי לדמיין חיים בלעדיה.
היא היתה פרח שפרח במלוא ההדר
וקמל בבת אחת.
וכן נזכור אותה - יפה בשיא פריחתה לא עם עלי כותרת לצידה.
תמיד עם אור בעיניה וחיוך.
יהי זיכרה ברוך.

הילה

-

שושנה .
תעודת זהות: שם - שושנה רזון (שם נעורים - פוייר = אש. בתרגום לעברית)
שנת לידה - 1929
ארץ מוצא - צ'כוסלובקיה.
שנת עליה - 1940
אוניה - "פאטריה".
מרכז קליטה - מחנה המעצר בעתלית.
בית - ספר - כפר הנוער "בן שמן".
פרטים יבשים, לכאורה, שאומרים הכל.
השם - ש ו ש נ ה, היתה כשמה, פורחת כפרח. למרות השיבה המוקדמת שזרקה בשערה, לא היה קמט בפניה, ולרוב היה שם חיוך. ואהבתה הגדולה - פרחים. תמיד פורחים בגינתה,
תמיד בסדירה מענינת מקשטים את ביתה, וכשבאה לביקור - זר מפרחי העונה בידה. והאש - מרץ בלתי נידלה, תמיד מחפשת עיסוק. הבטלה או חוסר מעש שניכפה עליה לאחרונה עקב מצב בריאותה - מוציאים אותה משלוותה. ביום עבודתה האחרון - "נשרפה" העבודה מתחת לידיה.
ובבית - יאופה ומטבחה והמקרר עולה על גדותיו. תמיד אמרה: "אני לא יודעת לבשל מעט",
ותוכניות לטיולים. סקרנות לבקר במקומות מענינים בין בטיול לחו"ל ובין בארץ, "בעקבות הפריחה".
ארץ המוצא - צ'כוסלובקיה, הארץ הראשונה שנכבשה בידי הנאצים, ערב מלחמת העולם השניה. סמל המחדל הגדול של האומות החופשיות למנוע את המלחמה.
כאשר כל העולם הישלה את עצמו בשלום ובטחון מדומים נכבשה ארץ שלווה זו ע"י הצבא הגרמני, ויהודיה שידעו שהעתיד אינו צופה להם טובות - ניסו להימלט.
אחד הזכרונות הקשים שנחרטו בליבה של שושנה, היה - הציפייה בין מסילות הברזל במשך ימים ל...רכבת?, אוניה?
ילדה קטנה היתה שושנה כשנעקרה מביתה והחלה בדרך היסורים שלדור של היום, נראית כ"אגדה" שאין לה סוף טוב.
שנת עליה, אוניה: משפחתה של שושנה, אב, אם ובת קטנה, היתה בין המאושרים שהצליחו לצאת. השנה 1940 - ראשית מלחמת העולם.
כלי התחבורה - אוניה רעועה שהפליגה מרומניה ונדדה בים לחפש חוף מבטחים. חוף כזה לא היה בנמצא. האם אפשר לנסות ולהבין את הקשיים והחוויות שעברו על ילדה קטנה תוך כדי מסע כזה?
הנמל שהגיעו אליו בסוף הדרך הארוכה - חיפה. השילטון בארץ - המנדט הבריטי. שערי הארץ - סגורים. הגורל המצפה לעולים - גירוש.
אחד הרעיונות ה"מבריקים" כדי למנוע גירוש, זה היה - לפוצץ את האוניה. הביצוע בידי "ההגנה".
בחודש נובמבר 1940 פוצצה "פאטריה" בנמל חיפה. 202 מהעולים קיפחו את חייהם, וביניהם אביה של שושנה. לחופי הארץ הגיעה שושנה בשחייה.
"מרכז הקליטה" - מחנה המעצר בעתלית. השמירה היתה ע"י חיילים בריטיים. לאחר ימים מספר, שיחררו את הילדים, ושושנה שאיבדה את אביה, הופרדה גם מאימה ונשלחה לכפר-הנוער "בן-שמן".
"בן-שמן" - זכורה לטוב. שם למדה שושנה, משם הכירה את הארץ ונופה ולמדה לאהוב את פרחיה. טיילה ביער "בן שמן" וזכו טיולים אלה ליווה אותה כל ימיה. ומתוך ילדות קשה זו - עלתה שושנה כפורחת, בכח אישיותה ומירצה.
את שושנה הכרתי בבני-דרור, בתורנות נקיון בגן-הילדים...(היו זמנים!), תמיד הערכתי את עצמי כפועלת טובה, אך כבר אז לא הצלחתי להתחרות בשושנה במשיכות המגב על הריצפה הרטובה ובסידור הכיסאות והשולחנות, כי כשמה כן היתה - פוייר - אש!
תוך כדי עבודה, סיפרה לי על הגינה שיש לה בביתה, ובסיום התורנות, הוזמנתי לכוס קפה ולראות את הגינה.-
נשארתי המומה ובליבי יותר משמץ של קינאה - כל כך יפה ופורח היה הכל.
שושנה היתה חברותית מאוד וידעה לקשור קשרים ולהתחבב על אנשים רבים ושונים שהכירה בהזדמנויות שונות. היא ידעה גם לשמור ולטפח קשרים אלה. ידעה לארח ידידים כקרובים, ו"כוס קפה" בביתה, היתה חגיגה קולינרית של מיני מאפה ותקרובת מעשי ידיה, והכל טעים, מוגש בצורה נאה בליווי חיוך והנאה מלאה למתארחים ולמארחת ששמחה בהנאת אורחיה.
על שושנה אפשר היה לסמוך תמיד. כשמצאה נושא ראוי - הקדישה לו זמן ומרץ, פעלה וניסתה להפעיל גם אחרים. שלא כרוב חברי בני-דרור, השתתפה תקופה ארוכה בתורנויות במזנון של "הוועד למען החייל" בצומת רעננה. הוועד למען החייל היה בן טיפוחיה. אירגנה חבילות שי לחיילים בני המשק, ועשתה שעות רבות ב"טיולים" בין הבתים, להפצת כרטיסי הגרלה או איסוף תרומות.
בשעת שימחה - ידעה לשמוח עם חברים, אך גם בעת צרה לא נפקד מקומה, וידה היתה מושטת לעזרה. זה לא כל-כך מתישב בתודעה לדבר על שושנה בזמן עבר.
המרץ שלה צריך עוד לבוא לידי ביטוי; יש עוד טיולים לטייל ומראות ליהנות מהם וחגיגות לחגוג ונכדים לשעשע.
נתיתמה המשפחה שכל-כך היתה חשובה לה. איבדתי ח ב ר ה!
רות רוזנפלד.

-

לדמותה של שושנה - הוקרא ביום הקבורה
לא נפרט כאן כנהוג את תולדות חייה של המנוחה, באנו כאן להתוות קווים לדמותה האצילית של שושנה, זכרונה לברכה.
בכך תהיה מעט נחמה למשפחתה ולמלוויה. כי כך הכרנו אותה, וכך נרצה לזכור אותה לעד.
בת-צחוק טובה, קבלת פנים חמה, ומכניסה אורחים נפלאה - כזו היתה שושנה.
כך, בלי יומרות ובענווה, עשתה את חייה מאז עמדה על דעתה ועד שנתה ה-59.
בריאותה היתה רופפת בשנים האחרונות, ליבה נפגע. אך שושנה לא נכנעה לו.
בנוסף לעבודתה בבית, מצאה פנאי ללמוד ולסיים קורס לכלכלת-בית כמדריכה מוסמכת, והקדישה זמן רב לפעולה ציבורית כמתנדבת ב"ועד למען החייל".
בת-טובים היתה שושנה, אצילת נפש, מלאת תבונה ואוהבת אדם.
לא בנקל בנתה משפחה ברוכת בנים ונכדים, השתדלה לעזור להם להגיע לחיים טובים, ובכך בנתה לה משפחה טובה ומלוכדת.
מיד כשנודע לה שליבה בוגד בה - החליטה למצות את החיים עד תומם; הקדישה את כל מירצה וכוחה למען הנכדים והבנים.
וכשמיצתה גם זאת - פנתה לראות ביחד עם שמחה בעלה, את רזי העולם הגדול;
אחת לשנה פנו הם ליעד נפלא אחר ולא פעם הכריזה: "מעכשיו, לעזאזל הכסף - צריך להנות מהחיים".
בנסיעתה הבאה קבעה לראות את ארץ הולדתה - צ'כיה, טיול שכבר החלו בהכנתו, אך ליבה קבע - עד כאן.
יהי זיכרה ברוך.
דני לורברט

-

גם עכשיו, אחרי שעברו למעלה מחודש ימים, זה עדיין לא נתפס.
כל בוקר נדמה שהינה שושנה תעבור בדשא על השביל המוביל לצרכניה. בהליכתה הזקופה והמהירה ו"בוקר טוב" מצלצל מקדם אותך.
נדמה לך - וצריך היה להיות מציאות לו היה העולם צודק אך הוא אינו כזה.
קרוב לארבעים שנה חייתה בינינו והכרנו אותה בצחוקה המתגלגל, בשמחת החיים והפעלתנות שלה.
בכל מקום שהיה צריך לעזור, לארגן, לתרום, להתנדב - שושנה היתה בראש בכל הלב ובכל המרץ;
השתתפה בכל טיול, בכל עשייה.
גם לאחר מחלתה, התגברה, השתחררה מחרדות והמשיכה בחיים מלאים.
עוד יום לפני פטירתה, עסקה בתכנון נסיעה לחו"ל.
ממש בתוך העשייה, השיגה הגורל וכואב הלב על כל שלא השלימה.
לפני קצת למעלה מחודש, ליווינו את שושנה בדרכה האחרונה, אך בלבנו היא תמשיך לחיות - שמחה ותוססת.
נתן בראון

-

אחד הדברים הקשים, זה לכתוב על אדם שאינו תופס או אינך רוצה להאמין, שהוא איננו איתנו.
עברו למעלה משלושים יום מאז הלכה שושנה וזה זמן קצר מדי אם בכלל, על-מנת להעריך כראוי פועלו של אדם ואת גודל האבידה.
שושנה עמדה על שתי רגלים איתנות וידעה בדיוק את דרכה. לקחה חלק בכל העשייה, הרבה ידעה לבנות וליצור ולתרום. נתנה ליבה וזמנה לחברים ולכל מי שזקוק היה, חוסר אדישות לזולת ולסובב אותה.
אשת חיל, ולא היה גבול למירצה ולכח רצונה.
גידלה ילדים, נכדים והבית היה לגרעין המרכזי.
הגורל עמד באמצע דרכה, תוכניות שעוד תכננה נשארו תלויות באוויר.
המציאות קשה ומרה; שושנה איננה! בשבילי, שושנה עוד קיימת וחיה.
הלב מתכווץ מכאב. נשארו לנו רק הזיכרון של חברה נאמנה שהלכה בפתאומיות אכזרית ומדהימה.
נאוה מרגלית.

-

לא נראה יותר את דמותה שופעת מרץ, צועדת נמרצות, בשביל היורד מהמגדל אל הצרכניה. מזכה את פוגשיה בחיוך מקסים עם ברכה לבבית.
קשה לי לעבור באותו השביל, יעברו ימים רבים, עד שאשלים עם המחשבה שלא אפגשנה שוב לעולמים.
לזכור, הרי זה עבור אלה החיים, ולא עבור מי שהלך מאיתנו.
איך אפשר במילים להעלות קווים לדמותה של שושנה, לשרטט חיוך, לצלם רגשות, להאיר צד זה או אחר באישיותו של אדם, אשר היה עולם מלא.
הרי החיים עצמם, בשטפם, נשזרים מאלפי פרטים קטנים, נארזים יחדיו למסכת, בה כל אחד על תכו נותיו השונות, מעלותיו וחסרונותיו, מהווה בעצם את החוט הניטווה וצובע את האריג באלפי גוונים.
שושנה היתה כמו כולנו; גרגר קטן באוקינוס היקום, ועם זאת, כה מיוחדת ובלעדית, וכן רבים דומים לה ואין אף אחד כמוה בדיוק, ושוב לא תהיה.
שושנה תמשיך להתקיים במידות שונות בקרב האוהבים והזוכרים.
קשה הרעיון שאיננה עוד. השאירה אחריה משפחה שגידלה וטיפחה למופח; בנים, כלות ונכדים.
על רקע הטבע הצומח, פורח, קמל ונובט שוב למהלך חוזר של צמיחה ופריחה - נראים הדברים קצת יותר נסבלים.
שושנה היתה הציר של המשפחה, של החברים והחברה שסובב אותה.
למשפחה אבדה דמות המפתח המתמצית במילה אחת - אמא!
יהי זכרה ברוך.
משה מטרני.

-

תמיד קשה לי לכתוב על חברים שהלכו לעולמם - על שושנה הכי קשה לי, פשוט כואב ואין מילים לבטא את זה.
35 שנים של שכנות נעימה, תמיד עם הרצון הטוב לעזור ולייעץ.
תמיד אזכר בה כשאאפה מאפה מסויים, או אעשה עבודת-יד שהיא לימדה אותי.
שושנה היתה עקרת-בית למופת ובעלת ידע בהרבה תחומים. היתה בה הנכונות להסביר ולהעביר ידע.
עיקר גאוותה על משפחתה, בעלה, ילדיה ונכדיה. ועמדה מאחוריהם כסלע איתן.
הרבה פעמים פגשתי אותה הולכת יד ביד עם נכד קטן, צוחקת איתו ומלאת גאווה על יופיו וחכמתו.
היא תחסר לנו כשכנים, לחברי המשק, ובעיקר לשמחה בעלה, לילדיה ולנכדיה.
יהי זכרה ברוך.
עליזה יוגב.

-

על שושנה כי איננה
מה כבר אפשר לכתוב על אדם שכל יום, כל שעה, עומד לפניך, את מדברת איתו, את מתייעצת בהמון דברים - כי כך זה באמת היה.
אני אומרת: "היה", ולא מאמינה. בשנים האחרונות היינו חברות טובות מאוד, שושנה אהבה את החיים וניסתה לחיות אותם טוב, אבל גם מסביב לה היה תמיד נעים ושום דבר לא היה קשה עבורה,
במיוחד אהבה לארח נכדים וילדים והיתה מאוד גאה בכלות שלה.
תמיד עסוקה, תמיד רצה. גם בימיה האחרונים עוד מסרה לי עצות בבישול ובדברים חשובים אחרים,
כאשר חיים נכנס לניתוח, כבר ביום הראשון, צילצלה לי בערב ורצתה לבוא כדי שלא אהיה לבדי.
גם להתנדב תמיד היה לה זמן, אם זה ל"ועד למען החייל" או דבר אחר.
אני לא חושבת שהיתה במשק חתונה ששונה לא סידרה בה פרחים, לא זוכרת שפעם סירבה לתת עזרה למישהו.
היו לשושנה כמה תכונות חשובות, וזה; נאמנות, חריצות, חברות טובה, אמא דואגת, סבתא טובה, גאה בבניה ובכלותיה ועוד ועוד.
אני יכולה לכתוב בלי סוף. לי שושנה חסרה כל יום.
זהבה גרינברג.

-


על שושנה שהלכה לעולמה ככה, פתאום, בלא עת -
שושנה היפה, הפעילה, הזריזה, העליזה והצוחקת -
קשה מאוד לכתוב בלשון עבר, קשה להאמין וקשה להשלים.
סיפור חייה של שושנה, הוא סיפור התקופה, סיפור המדינה וסיפור העליה לארץ של יהודים שנפשם כמהה לפיסת אדמה בטוחה מתחת לרגליהם ואויר חירות לריאותיהם,
לאחר שאדמת אירופה הזדעזעה, מלאה ברשע ודם, ומנעה אוויר לנשימה מיהודיה,
או אז נעשתה השאיפה להגיע לארץ-ישראל כמקום היחידי שבו יהודי יוכל להיות חופשי - למשאת נפשו.
עלייתה של שושנה לארץ, קשורה בטראומה קשה - איבוד האב על סף הכניסה לארץ, תוך מאבק בבריטים, שניסו למנוע את העלייה.
התחלה קשה במחנה העולים בעתלית, בלי אב, והסתגלות הדרגתית לחיי הארץ,
ומעבר לקיבוץ עם קבוצת נוער.
עבודה במשק והשתלבות בחיי החברה, התקשרות לחבר, והמשך בהקמת המשפחה ומעבר לבני-דרור.
המשפחה מתפתחת עם המושב והמדינה; נולדים הילדים ושושנה מלווה את התפתחותם ועוזרת בכל המרץ שלה במשפחה ובמשק.
עובדת בפרחים, עבודה שהופכת לאהבה ומקצוע גם יחד. ובכל עבודה נוספת שבה שושנה שולחת ידה - היא מגיעה לאיכות.
החריצות שלה, המרץ הרב, והשאיפה להגיע לטוב ביותר - גורמים להערכה רבה אליה.
,גם מבחינה חברתית, הבית של שושנה ושמחה תמיד פתוח. למשפחה, לחברי המשק ולחברים מהסביבה, תמיד פרחים מסודרים בטוב טעם, מאכלים ודברי מאפה טעימים ומגוונים, אווירה לבבית, חיוך והומור.
ואז מתחילה המחלה לתת אותותיה; התקף-לב חזק - שממנו שושנה מתאוששת בהדרגה, עם הרגשה שצריך כעת לעשות חיים, להנות ולבלות כמה שרק אפשר להספיק...
ועוברות עוד כ-10 שנים כאלה, בהן נדמה ששונה התגברה בכח הרצון על המחלה.
היא פעילה, עובדת, שוחה, מטיילת בארץ ובעולם ונהנית - עד הרגע הנורא בו נקטע הכל.
הלב פוסק לפתע לפעום - ומשאיר את כולם בהלם.
היתה שושנה יפה כפרח - ואיננה עוד.
נזכור אותה תמיד, עם חיוכה היפה - לעד תשאר בלב אוהביה כולם.
שרה הרפז - תל-מונד

-

שושנה, פרח יפה, אישה יפה כשמה כן היא, עטרת השיער הלבן והפנים הצעירות, יצרו תמונה מיוחדת.
הכרתי את שושנה לפני כחמש-עשרה שנים, וחשבתי איזה יופי, ומאז אולי הלבין יותר השיער, אבל שושנה נשארה כשושנה; פנים צחים, ועטרת שיער מעליהן.
הטמפו של שושנה היה חידה, בשנים קודמות לנסוע על יום העירה, לעמוד על הרגליים שעות להסחב באוטובוסים ולא להחסיר בבית כלום, והכל מהר וטוב, והפנים צחות ומחיי כות.
לפני כעשר שנים, כשחלתה, זה פשוט לא נראה סביר; שושנה ולב?, מה פתאום?! בטח משהו שולי, זה פשוט לא נדבק, לא נראה סביר.
פעם אמרה: "אולי לא הייתי צריכה כל-כך לרוץ", אבל אני חושבת שאחרת לא יכלה.
מיד התאוששה, התחילה לזוז, בהתחלה ברדיוס קטן ואחר-כך גדול יותר, וגדול יותר,
נסעה לחו"ל, בהתחלה נסיעה קרובה, ואחר-כך יותר רחוק, בתחילה עבדה בבית, ואחר-כך התחילה לעבוד בחוץ ותמיד מהר, ותמיד טוב ותמיד יפה.
את מחיר היותה יהודיה שילמה ב"כסף מלא", בימי המלחמה, חייה הם הגורל היהודי שכולנו מכירים, ומדינת ישראל היא שפתרה אותו,
אבל ילדותה ונערותה היו קשים; המשפחה שהקימה עם שמחה בעלה, היתה לשושנה מיכרה של אושר, היתה מאוד מאושרת וגאה בילדיה, ובנכדיה, והשנים האלה היו שנים טובות ומאושרות ומלאות..
חבל שכל-כך מוקדם נקטע החבל, אבל שושנה ישנה וקיימת, ישנה אצל חבריה, וישנה אצל המשפחה. הבנים, שאיתם תהיה לאורך השנים, הנכדים שיזכרו את הסבתא ואולי יעבירו את זיכרה לנכדים שלהם.
כך ינון זיכרה - יהי זיכרה ברוך. .
רותה סגל - מושב חרות

-

למשפחת רזון היקרה
כפר - יחזקאל 7.3.89
שמחה, מני, סימה, מיקי, קלריס, רוני, יעל והנכדים.
שושנה היקרה, היא אבידה גדולה לכולנו, לכל חבריה ואוהביה הרבים, אך מעל לכל אבדה גדולה למשפחתה הקרובה - לכם. שמחה היקר, לך אבז'ה רעיה אוהבת, שותפה פעילה בחיים, אישה יפה, אם מסורה, עקרת- בית למופת שופעת חכמת-חיים ומלאת חיוניות.
קשה לנו לדבר על שושנה בלשון עבר, הרי היא היתה סמל החיות והחיוניות, אם למופת שיחד איתך, שמחה היקר, ידעתם לחנך ולכוון את ילדיכם לאפיקים חיוביים והם מצידם גמלו לכם והסבו לכם נחת רב. כולם גדלו והתפתחו ועשו חייל, כל אחד בתחום בו בחר. לכן, סימה, קלריס ויעל, היתה שושנה יותר כאם מאשר כחמות. ובחכמת החיים שלה ידעה תמיד לשמוע אתכן, להבין אתכן ולבוא לקראתכן.
יות- הנכדים. אבדתם סבתא שאהבה אתכם מאוד והיתה גאה בכל אחד מכם. בלבנו תיזכר שושנה היקרה כחברה נאמנה מאז ראשית דרכנו בבני-דרור לפני כ-30 שנה. לפני בואנו לבני-דרור, התארח טומי בביתכם וזכה משמחה ושושנה לקבלת-פנים חמה וביתית. כאשר התקבלנו כחברים בבני-דרור ועברנו לגור במושב, היתה זו שושנה אשר הדריכה אותי בראשית דרכי כחברה במושב, כעקרת-בית חדשה ומאוחר יותר, כאם צעירה. זאת לא נשכח לעולם.;
גם לאחר שעזבנו את בני-דרור, נשמר הקשר בינינו; היינו שותפים לשמחותיכם ושמחנו בכל התקדמות והתפתחות שלכס; שמחנו לראות אתכם נוסעים לטייל ברחבי העולם ונהנים מן החיים, שובעים נחת מהילדים והנכדים ומנצלים את מנעמי החיים. שושנה עברה את אימי השואה ולא הרבתה לדבר על הקורות אותה באותם ימים. רק לעיתים רחוקות דיברה על הנושא, כאילו ניסתה להדחיק את המראות.
לפני כשבועיים, באתם לבקר אותנו ושאלתי את שושנה איזו ארץ בתכנית הטיול השנה, והיא אמרה שבכוונתכם לנסוע לצ'כוסלובקיה, ארץ הולדתה, לטיול נוסטלגיה. לא שיערנו ששונה היקרה לא תזכה להגשים משאת נפשה זו.
באותו ביקור גם סיפרה שושנה, שלפני תקופה קצרה נתקפה בדיכאון שלא ידעה ולא הבינה את פשרו, שמא ליבה ניבא לה את הבאות...?
שמחה היקר, קשה לנחמך, האבידה גדולה מנשוא, אך נקוה שבנחת ממשפחתך היפה, תמצא ניחומים.
ואתם הבנים ומשפחותיכם, תמצאו ניחומים בילדיכם ובעשייה...
יהי זיכרה ברוּן.
אתכם באבלכם הכבד - משפ' כנען (קלמן)
מושב כפר - יחזקאל

-

שושנה, אני מדבר אליך - כי קשה להתרגל למציאות שאינך יושבת מולי ומעלים זכרונות. שושנה, זכרונו לברכה, לא היית לי סתם עוד חברה - את חלק מן העבר המשותף - בהטלב- טויות, חלומות של בניית בית וחברה. הכרותנו הראשונה מחזירה אותנו לשנת 1946, עת ראיתיך צעירה תוססת, חברה בגרעין מבן- שמן, שבא במקומנו לקב. השרון שברמת-דוד.
אחרי נדודים שבנו בשנת 1949 לקבוצת השרון, והידידות בין משפחותינו נתהדקה; היית לאם למני - אשר את שמו נתת לו לזכר אביך עמנואל אשר ניספה על סף המולדת.
בת יחידה היית להוריך יוצאי צ'כיה. במאמצים מרובים, הצלחתם לעלות על סיפונה של אוניית המעפילים "פטריה".
האוניה הצליחה להגיע לנמל חיפה ושילטונות המנדט עמדו לגרש אתכם מן הארץ. ההגנה ניסתה למנוע גירושכם על-ידי חבלה באוניה - אך מטעני החבלה היו קטלניים; הספינה החלה לטבוע, את ואימן ניצלתם, אולם אביך, עמנואל פויאר ז"ל, אשר עזר בהצלת שאר המעפילים - טבע.
לפתע נשארתם לבדכם, גלמודים בלי עוזר ומושיע. נתיתמתם פתאום מאביך, ואימך נשארה אלמנה צעירה, נשארתם בחוסר כל - רק בגדיכם עליכם.
אחרי מספר חודשים, במחנה המעבר בעתלית, הופרדת מאימך ונילקחת לבית ילדים על הכרמל.
לאחר שהייה קצרה, באת לכפר הנוער בן-שמן ושם הצטרפת לגרעין התישבות.
בשנת 1946, הגעת לקבוצת השרון שברמת-דוד. בת 10 היית כאשר נתיתמת מאביך, וחיי נדודים היו מנת חלקך.
בבן-שמן הכות את חברך לחיים - את שמחה. חזרה אליך שמחת החיים, היית חברה פעילה בחברה - תוססת ומתסיסה.
מאושרת שהקמת משפחה ונולד לך בן - יצרת קן חם, אמנם בצריף דל, אך היה נעים להתארח בו. גרנו בשכנות, והידידות בין משפחותינו נתהדקה.
ביתך היה תמיד פתוח - התגברת על זכרונות העבר והעתיד נראה ורוד. אך חיי הקבוצה לא סיפקה אותנו. יחד החילונו לרקום תוכניות וחיפושי דרך לצורת חיים אחרת;
בלי חדר אוכל משותף. רצינו צורת חיים שתכלול חיים פרטיים ומשק משותף.
אחרי חיפושים, הגענו לבני-דרור. פה השתלבת מהר בחיי עבודה ויצירה - שמחת יצירה של ישוב צעיר וחברה חדשה.
הצריף היה דל, אך היתה הרגשת בית וקבע.
קישטת יפה את ביתך, ואהבת הבית, ובעיקר אהבת הבישול והאירוח - ליוו אותך כל החיים.
יצרת בית חם; שלושה בנים שגדלו ומילאו אותך גאווה וסיפוק; ידעת להנות מלוא חופניים.
כאשר נישאו בנייך - הכלות נהיו בנותיך, והם החזירו לך אהבה.
אך שיא האושר, הם הנכדים ואותם ידעת לפנק. החזרת להם את מה שכה חסר לך בנעוריך.
התחלת לתור בעולם; התאווה לחיים-- לא ידעה גבולות.
התחלקת בחוויותיך עם כל הסובבים אותך, רצית שכל העולם ישמחו בשמחתך.
נאמנותך כחברה - עמדה תמיד במבחן; אהבת לעזור ולעודד. עסקת בצרכי ציבור ופעולתך ב"ועד למען החייל" היתה לשליחות.
כשליבך נחלש, לא האטת את קצב העבודה; מזגן הסוער וחריצותך דחפו והמריצו אותך לעוד מעשים, התעלמת מאותות האזהרה. רצית להספיק עוד ועוד, ולמצות את החיים עד תום.
הרצון ותאוות החיים היו עזים - אך ליבן לא עמד בקצב.
השנה, רצית להגשים חלום ישן ולבקר בארץ הולדתך, אך פתיל חייך ניתק בפתאומיות אכזרית.
הלכת מאיתנו במיתת נשיקה. נשיקה זו יכלה להידחות ולחכות עוד שנים הרבה.
חבריך ומשפחתך לא ישכחו אותך.
יהי זכרך ברוך.
יהודה רוזן.