עופר מרגלית ז"ל

עופר שלי איננו....
קשה לי להבין את משמעות המילה איננו. שעופר לא יהיה יותר.
עברה שנה ותעבורנה עוד שנים ובעצם לא יהיה עופר לעולם והזמן שעובר מוכיח את המציאות האפורה... שעופר לא יחזור.
עופר יצא לשירות מילואים ונצל כל הזדמנות כדי לקפוץ הביתה ולו רק לכמה שעות
"אני לא יכול להיות רחוק מהבית יותר מכמה ימים",
היה אומר, וכך, בדרך הביתה מצא עופר את מותו.
עופר, השארת בית עצוב וריק מערכת סטריאופונית מיותמת שכל
כך אהבת להאזין למוסיקה...
בנך ערן, שלא מבין שאבא איננו,
אבא שכל כך אהב ודאג לי בן, שהיה בן 5 חודשים ועכשיו ילד עליז והמחשבה הרודפת -
אך, לו עופר היה רואה...
מה שנותר הוא לספר לערן על אבא להראות תמונות משותפות
ולכאוב שזה כל מה שנותר.
מרטין

-

בני
כשאני ניגש לכתוב על בני המחשבות מתרוצצות וקשה לי להחליט איך להתחיל.
האם להתחיל בתאורו של עופר מלידתו, או אולי מהסוף, מאותו הרגע הנורא שהרופא קראני אליו ואמר "עופר איננו" ובכל זאת אתחיל מההתחלה.
נאוה נסעה לבית החולים ללדת ואני בבית עם סמדר.
מדי פעם ניגשתי לטלפון למזכירות והתשובה: "עדיין לא".
בשעות אחר הצהרים טלפנתי, אחות ענתה לי כן, לנאוה מרגלית יש תאומים בן ובת.
מה? עניתי בהתרגשות תאומים?
וחבר שהיה לידי צעק לעבר הצרכניה "לנאוה יש תאומים" והבשורה עברה במשק במהירות.
זכור לי שמחשבות רבות עברו עלי כמו איך אסתדר בבית הקטן? איך נגדל תאומים? ועוד ועוד.
בתור ילד היה עופר ילד רגיש וקשור לאחותו התאומה בקשרים חזקים.
תמיד מצאו שניהם ענין זה בזו, טיפורים וקריאה היו רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב.
מקטנות נמשך עופר לטרקטורים ואח"כ למכוניות. לכן כשגמר את ביה"ס העממי, ראינו כטיבעי שילך ללמוד ב"אורט" נתניה.
אבל האמת היא שללמוד לא אהב ועשה זאת כמתוך כפיה.
ולעבודה על טרקטור נמשך כבמגנט. לימודיו ב"אורט" היו לו לרועץ בעת גיוסו לצבא.
מצד אחד נמשך מאוד לשיריון - לטנק שראה בו מין המשך לטרקטור, אבל לשיריון לא רצו לקבלו, בטענה שבתור בוגר "אורט" עליו ללכת לחייל אחר, כך שבסופו של דבר התגלגל לחייל שונה לגמרי, עד מהרה התאכזב. ומכאן לאי הצלחה ולגמור את הצבא
בתפקיד שולי, המרחק קטן.
זוית וכל מעייניו, מחשבותיו ומעשיו היו רק לאשתו בנו ומשקו.
כשהיה חוזר מהעבודה היה לוקח את עירן על בירכיו, מפעיל את
המערכת החדשה שקנה ומי ידמה לו. מאושר היה בביתו ובמשקו.
יומים לפני שנפצע באנו לנורדיה, חשבנו עופר במילואים אבל נראה את מרטין ועירן, מרחוק בקעו צלילים רמים מביתו, אמרתי לנאוה "עופר בבית" ואכן כך היה אהב מוסיקה ורצה שגם עירן יואהב זאת.
כשמצא עופר את מותו היה במילואים. כאן גילה את הצבא, את אותו צבא שלא "מצא" בזמן השירות הסדיר, ביחידה זאת מצא את המדבר, האבק והאחריות.
אולם כל זה לא היה על חשבון הבית בכל הזדמנות וגם ממרחקים היה "קופץ" לביתו ובאחת מנסיעותיו נקטפו חייו בתאונת דרכים
אכזרית.
קשה לי להשלים ולהבין מדוע נקטפו החיים הצעירים והיפים של בני, שרק התחיל לבנות את ביתו וחייו והתחיל בצורה יפה כל כך?

אבא של עופר
-

עופר בני
כשאני נוטלת את העט ומנסה להעלות זכרונות, אני מסופקת באם אוכל למסור את עברו של עופר בכתיבה.
הגורל האכזרי אינו יודע רחם.
בן יקר לך, נלקח ממך לתמיד ועדיין אני תוהה לא ניתן
לחשוב במונח של עבר ומוות.
רק בראשית דרכו היה. הקים משפחה אהובה ומאושרת. ידע שרצונו להיות איש עבודה שחי במשק, שכה אהב וספר בשבחו.
עופר לא היה איש כתיבה אך היה איש המעשה. אהב לעבוד לשפץ ולשכלל, הן בבית והן במשק, נהנה מחדוות היצירה.
אהב להאזין למוסיקה, ובעיקר היה אב אוהב וגאה בבנו באשתו ובכל המשפחה
הסובבת אותו.
תוכניות רבות וצפיות לעתיד נקטלו בתחילת הדרך ולנו עוברים הימים, שנה תמימה חלפה.
צער וגעגועים השאיר אחריו
הכל הפך למיותם משפחה שכולה.
אמא

-

עברה שנה. האמנם?
ניסיתי מספר פעמים לכתוב ונסוגתי.
כל מה שאני כותב מביך, הכל נראה כל כך קרוב, חי, קשה לראות או לכתוב על עופר כעל עבר, כעל דבר שחלף.
יתכן וזו החיוניות, החיות, או אולי החיוך, שעופר ניחן בהם.
אלו דברים שאינם חולפים, להיפך חשים כל הזמן בחסרונם.
לכן אני אולי ממשיך לנסות, גם כאשר קיים קושי נוסף, בגלל ההיכרות
שהיתה קצרה - וחבל...
אבל הקושי העיקרי הוא שעופר נמנה על אלו העושים מלאכתם בהשקט אך בבטחה.
ואת האוירה הזאת הוא השרה על סביבתו.
לכן טבעי שכל מה שידענו וכל מה שנכתוב על עופר לא ימצה את מה שאכן היה בו.
לכן תחושת האבדה כה גדולה גם לאלה מאתנו
שהכירוהו זמן קצר

שמעון יאירי

-
על עופר ז"ל
עופר נולדת בבני - דרור, גודלת פה לתפארת, מלאת שלש שנות שרות צבאי, עברת בשלום את מלחמת יום הכיפור.
הקמת משפחה, התאזרחות במושב חקלאי, היית כעץ שתול על פלגי מים, ופתאום נעקרת מאיתנו, והנה מחזירים אותך אלינו בלי רוח חיים. הקטל בדרכי הארץ פגע גם בך, מורת חסר - הגיון זה, איום ונורא/
ממוראי מלחמה, gל כל שעל בו אנו עוברים אורב הוא לנו: אין בפי נחומים למשפחה ולנו, אולי רק בזה שהשארת אחריו בן מרגלית אחד, שישא את שמך.
מי יתן ותהיה אתה הקרבן האחרון בסביבתנו הרוויה יותר מדי בדם
תאונות שונות ומשונות.

-

עופר אייך?!
עופר אייך, נצעק ביתר שאת על שהלכת, עוד לא הגיעה העת.
השארת ילד ואשה והורים גם שתי אחיות, קרובים וירידים.
לקחת אתך את לבנו לשם והוא לא יחזור, לא יחזור לעולם.
מדוע הלכת? רק על זאת נחשוב,
ראנו יודעים שהלכת בלי שוב...
ועתה, כולנו רוצים שתחזור, שתחיה
ועל זאת נתפלל - הלואי שכך יהיה!

אמיר נוי

-

גלעד צלצל,
ע'פר בביה"ח בבאר-שבע, נפגע קשה בראש, לא לבוא. אבל אתה תצא מזה, מכל כך הרבה פגיעות יצאת וכל כך מהר,
הפעם זה בודאי יקח יותר זמן, אבל אתה מומחה בהחלמות.
יונתן התקשר; הרופא אמר שאין כל סכוי ; אין לי בן - חתך.
אבל יונתן אמר ככה רק כדי לחסן את עצמו, אני בטוחה שהוא מאמין שכמו שיצאת בשלום מאותה ברית מילה שהפכה לברית דמים, מהנפילה מהסוס, מהצתת השבלולים, הטרקטור, מתאונת
הדרכים ומה לא?
כל-כך הרבה ספורי ניסים צצים והרופאים כל-כך ספקנים.
למה?! בלויה - המונים, וכל אחד הרי צריך להיות חזק
יש הרגשה שאתה שם למעלה מסתכל על הכל וחושב, טוב ככה
צריכים לעשות זה הנוהג, אבל אני עצמי כבר כאן.
או אולי מוטב כך
קשה לאדם חי להנתק מהכבולות לגופו ויותר קל לו למצוא את הקשר הנפשי דוקא ליד הגוף, ואפילו אם אני כבר לא נמצא בו.
כל אחד בדרכו ואמונתו ותמיד מיחדת אותך היכולת ליצור קשר
עם כל אחד למרות הנטיות השונות והמשונות שלנו.

עדית

-

עופר גילה רוח-התנדבות וביצע את פקודות מפקדיו בהכרה מלאה ומתוך רצון להגיע לתוצאות הטובות ביותר.
לנו אבד חייל מסור ואהוב על חבריו.
עופר התחבב על כולם, מפקדים כחיילים, ופעל רבות לקירוב וגיבוש בקרב אנשי היחידה.

מפקד היחידה
-

קיבלת כל אחד בחיוך מחבק ותמיד מושיט יד לעזרה.
אזכור אותך לנצח.
למדנו יחד אגרומכניקה באורט נתניה.

דוד חלפון

-

מעולם לא שמעתי ממנו דבר 'קיטור' או עצבנות. תמיד קיבל עליו כל עבודה ברוח טובה, ועשה זאת באורח מעול.
חברך ושכנך פנחס
-


היית ונשארת מאוד נוכח. מקווה שטוב לך עם מה שהשארת אחריך!