מיכל שחר ז"ל

לזכרה (הוקרא ביום הקבורה).
לעמוד לפני ארונה של מיכל ולומר דברי פרידה - זה הדבר הקשה ביותר.
הלכה מאיתנו חברה אשר נקטפה-נגדעה באמצע מסכת חייה, עד שהאדם בוגר, מקים לו משפחה ומגדל ילדיו, מכניס אותם תחת חופתם ורוצה להנות מעמל ימיו - לרוות קצת נחת - להשתעשע עם נכדיו - בא הגורל האכזר ומוחק כל התקוות האלה.
כל חייה הקצרים מדי - ואפשר בהחלט לומר קצרים מדי, כי בקושי עברה את חמישים שנות חייה - חייתה מיכל חיי עמל וצניעות, הקדישה עצמה למשפחתה וגם חיי ציבור לא זנחה.
לידתה, גידולה וחינוך בקבוצת גניגר הקנו ערכים אשר הדריכוה בכל מעשיה.
זה זמן ניכר אשר קיננה בה מחלה קשה, אשר בכל מאודה, כוחה ורצונה, ניסתה מיכל, להתגבר עליה.
בתחילה התעלמה ולא היתה מוכנה לקבל ולשמוע דברי רופאים שהעניין קשה ורציני. היא לא רצתה להכנע ולוותר - המשיכה לחיות חייה והעמידה פנים שאין כלום וכל האבחנות בטעות יסודם.
רקמה תוכניות לעתיד והאופטימיות והתקוה לא עזבוה. נאחזה בכל שביב של תקוה ונצמדה לחיים, עדיין לא סיימה הכל - רצחה עוד לחיות. אולם הגורל האכזר קצב לה חיים קצרים מדי - נקטעה מסכת חיים, אשר בהחלט לא היתה צריכה להפסק.
נפרדים אנו ממך, מיכל, ומלווים אותך בדרכך האחרונה, אך זכרן ינון בתוכנו תמיד.
יהי זכרך ברוך.

​​יהודה רוזן


-

מיכל,
אחותי הקטנה - הגדולה.
עוז-רוח תוך חיוך, רוח טובה ואופטימיות, היו התו המאפיין שלך;
מינקות, כנפגעת שיתוק ילדים (פוליו) חישלת את עצמך לגברו, ככח רצונך, על מגבלה גופנית.
חישול זה, לא לוותר לעצמך, לכל חולשה או נכות, בטיול, בתנועה זריזה, בכל מאמץ גופני - אפיין אותך בסופו של דבר בכל גישתך לחיים. התגברותך על מגבלה גופנית נטעה בך, ביתר שאת, אופטימיות לחיים.
כל אתגר לא היה קשה ובחיוך פגשת את האתגרים.
בתוספת יכולת עשייה וכישרון, הרחבת כנפיים בעזרה וסיוע לכלל ולפרט, בבית פתוח וחם שהקרין חום לכל המתקרב, והזמינו ליטול מלוא חופניים מאור-פנים וחום מרוחב לב.
בתרומה לכלל, בתרבות, בחינוך, בשירות העבודה הרשמית ומעבר לשעות, קנית לך קהל אוהבים ומעריצים, בני משפחה, חברים, לקוחות, בקיבוץ, במושב בחנות-הפרחים ובבנק.
כל אלה החזירו לך אהבה והערכה מותך לא בא לי כחתף. כמעט שנה שרית עם מחלת-אין מרפא, אך אותה נחושות ואופטימיות, אותו מרץ בלתי נדלה, המשיכו לשפוע ממך עד שעתך האחרונה ממש.
כל אותה עת היית כפלא בעיני - ידענו ולא רצינו להאמין.
בחברתך לא ניתן היה לשמוע ולו מילה אחת על דאגתך, כאבייך ועל הענן השחור שריחף מעל.
נדמה היה כי הנס אכן מתרחש למול עיננו וכח הרצון, החיוניות והאופטימיות יוכלו לאין תקוה,
ומותך בא לנו לפתע, חלל חסרונך הולך ומעמיק עם כל יום שאתה יודע ומעכל את חסרונך ביננו והשכול רב והולך.
במה נתנחם?
- אולי במופת שהצבת לנו: כיצד ניתן ברוח איתנה לגבור על חולשות הגוף ומכאוביו, ובחום הטוב והשופע - לסעוד ולהאיר לכל מסביבך.

אחיך, משה

-

מחזור ח' של בני קבוצת גניגר.
נדמה לי שמחזור ח' של בני קבוצת גניגר - המחזור אליו השתייכה מיכל ז"ל . - הינו מיוחד במינו.
בני המשק היו בסך הכל חמישה: אלכ נחמני, צופיה מגיד-דר, אמירה גלעדי-פרי,
יעקב שלו ומיכל נהוראי-שחר הצעירה מכולם. משום כך נאלצו במשך כל שנות הלימודים בבית הספר לתגבר את הכיתה בהרבה ילדי חוץ. (יש לזכור שבימים ההם, לגניגר היה בית- ספר בגניגר, מכתה א' ועד י"א!) התחלופה של התלמידים היתה גבוהה. עיקר התגבורת לכתה באה מקב' נוה-איתן ובקב כפר-רופין שגם בהם מספר הילדים היה מועט ועדיין לא היה בית- ספר באיזור עמק בית-שאן.
בגמר כתה ח', ילדי קב' נוה-איתן חזרו לביתם ובשנת הלימודים 1950-51 תוגברה הכתה, בהרבה ילדי חוץ "עירוניים".
בשנה זו הצטרפתי אני לכתה ויחד איתי: יבין כץ, ישע מילין, עפרה קוריס, ואברמל'ה ואסא ויעל ו..
ובסך הכל היינו כ-20 חבר'ה.
צריך לזכור שבתקופה ההיא עיקר החיים של הילדים - פעוטים ובוגרים - היה במסגרת משותפת.
הבוגרים במסגרת חברת-הילדים; לומדים יחד, אוכלים יחד, גרים יחד - 4 בחדר (!)
ולמחזור ח', משימה נוספת של קליטת ילדי חוץ.
מיכל זכורה לי כ"שובבה" של הכתה. הצחוק המתגלגל בין הפטריות (בתי המגורים של בוגרי חברת-הילדים).
התעלולים שלה, שזכו לעידוד החבר'ה, האחריות שלה בעבודה והדייקנות.
זכור לי איך התגאתה מיכל בבית הוריה. בית שתמיד סויד בלבן. מבריק בנקיונו אך עוטף בחום ביתי אמיתי.
איך התגאתה מיכל שאביה - בצלאל - היה גזבר המשק "ואין לו חובות", (עדיין מצטלצלות המילים באזני).
ואיך היתה אומרת למורה - זה או אחר - במקרה שננזפה ונתבקשה לצאת מהכתה:
"מה אתה חושב, שאבא שלי משלם לך כדי שאני אהיה בחוץ?"... אחרי דבריה אלה, לא הוצאה החוצה.
זכרונות נעורים. הכל בראשית החיים והכל כל-כך נאיבי.
מחזור ח' של בני קבוצת גניגר - ומיכל איננה.

30 באוקטובר 1988

אילנה שמיר.

-

הופר הסדר! והתחושה קשה.
זה שמיכל איננה - מפר את הסדר הטוב - מפר את הסדר הטוב - הסדר ההגיוני שכל-כך היה ברוחה ובאורח-חייה;
למן אותם ימים רחוקים-רחוקים של ילדותנו בגניגר, ועד למפגשנו האחרון שלפני שבועיים.
כן, כן אני זוכרת אותך, מיכל! ענינית, "מיכל"ס של תכלס", "אין מה לברבר הרבה ולהתפלסף - צריך לעשות!
אני אעשה זאת, ואתך, אחרי!". כך בטיולים של ימי ילדותנו; מיכל'ס הגוררת רגלה, מפאת שיתוק-הילדים שפגע בה, לא רק שאינה מוותרת על-כל גיחה, אלא היא בראש ההולכים, וסוחבת קדימה! קדימה!
וכן בימי החגים: ראש-השנה וכיפור, אנחנו, אתה ועם משפחתה, צועדים לבית-הכנסת בכפר-גדעון.
אהבתי את ה"ביחד" הזה שאהבה ובצלאל הישרו עלינו, הילדים, והצטרפתי תמיד בשמחה ל"מס- עות" לבית-הכנסת;
צועדים היינו, הילדים, בחבורה אחת, מקדימים תמיד בקצת את המבוגרים, ומיכלס ביננו שמחה ומלאת מרץ - וכולנו שואפים את אוויר השדות של סוף קיץ, ומתחרים בינינו - מי יגיע ראשון!
בשעות הארוכות של התפילה בבית-הכנסת, היינו ספק מאזינים, ספק משחקים ומחכים בקוצר- רוח לרגעי סיום התפילה ולסוכריות שתזרקנה מעזרת-הנשים: "שתהיה שנה מתוקה".
פעמיים בשנה, זכורני, הסתופפנו תחת כנפי משפחת נהוראי - בחגים, כאמור, ובפסח;
אז היינו אנו, בני כתתה של מיכל'ס, מוזמנים לחדר האוכל ה"כשר" שערכה המשפחה למקפידים שלא לאכול לחם בפסח, מסובים בחגיגיות אל השולחן, היתה אהבה מקבלת את פנינו במאור- פנים, ובצלאל מחכה מחזיק אחריה, מעודד אחרונים וביישנים להכנס, ואז היתה אהבה מכבדת אותנו בעוגת המצה המפורסמת שלה, שטעמה המיוחד עמד בפינו מאז השנה שעברה...
במבט לאחור, אני חושבת לא פעם, כי מי שיודע וראה את אותם "נטפי-מסורת" (הנרות הדול- קים בערב שבת בביתם, ושנשקפו לי מחלון ביתי השוכן מולם, עוגת המצה והישיבה בצוותא בפסח וה"ביחד" של בית-הכנסת),
הם שהובילוני ברבות הימים שאנהג להדליק נרות בביתי שלי מדי ערב שבת ולשמוח במשפחה המתכנסת.
מיכל - "אישיות רציונאלית", כך הגדירה אותך לאה אגוזי, הגננת שלנו, בספר רשימותיה "כשהייתם קטנים", והסיפור הקטן אודותיך, מיכל, מוסר את כל-כולך!
"מיכל צורחת; לא רוצה, לא רוצה להסתפר! **
- מדוע?
- למה שה אם יספרו אותי, אז אני אהיה ילד.
- ומה אכפת לך?
- איכפת לי. אם סידור העבודה סידר אותי להיות ילדה, אז אני צריכה להיות ילדה!
ככה זה; יש סדר, והוא חייב להשמר! וכך היה תמיד.
נפגשנו מעט בשנים האחרונות, אך תמיד, כשהצטלבו דרכנו שוב - היתה מיכל חוקרת לדעת מה אירע בתקופה בה לא התראינו, מה קורה לכל אחד מבני המשפחה, וכך היה גם בפגישתנו, זו האחרונה, לפני שבועיים;
אני מנסה לשמוע ממיכל על עצמה, על בני ביתה ואילו היא: "יהודית, בואי ניגש עכשיו אל הדברים החשובים באמת", ו"החשוב באמת" לגביה, הם לא עניניה אלא עולמו של זולתה.
באותם רגעים את נוטה לשכוח שלביקור חולים באת, והיא נוטעת בי את ההרגשה:
"דברי, אני מקשיבה, וכל כולי בשבילך, למענך!"...
אותה מיכל כאז, כבימי הילדות, כשלא הניחה לשום קושי פיזי להפריע לה מלהיות בראש ההולכים - גם עתה.
לא השלימה לרגע עם האפשרות של הרמת-ידיים: "בשבוע הבא, אני חוזרת לעבודה בבנק" אמרה לי, משכנעת עצמה ואותי כי חייבים לחזור לשיגרה, לסדר הטוב, לחיים!
בלכתך, מיכל, הופר הסדר! והתחושה קשה - למה הלכת לי, חברה???
בתמונת הגן שלנו, שבין דפיו של ספר הרשימות של לאה אגוזי, את עומדת, מיכל'ס,
נמוכת קומה ומציצה מבין כתפינו, אך הדמות העולה תמיד לנגד עיני היא זו שלך,
מיכל, שמשכמך ומעלה את מכולנו!!
עין-חרוד מאוחד 27.10.88

יהודית ועדי (גרזון)

-

למיכל ז"ל
אכתוב לך מיכל יקרה, לומר לך מה את בשבילי.
אינני כותב "היית", אלא "הנך". קיומך הפיזי נגמר לדאבון לב, אבל את - קיימת !
צר לי על-כך שבטיולנו המשותף בארה"ב, נוצרה קירבה רק לקראת הסוף, ועוד יותר צר לי שהקירבה והחברות נקטעו כל-כך מהר, ובצורה כה טראגית.
זכורות לי שיחות הטלפון, קולך האופטימי, השמח, החם, החברי.
וכשאמרתי לך פעם "רק את והכר יודעים צרת-נפשך" - שתקת?
פעם אחרונה שראיתיך, היה כשעברנו בדרכנו לחגוג עם חבר משותף, לא יכולת לבוא ושלחת את מתנתך באמצעותנו. דיברנו על ספר, ולאחר זמן טרחת וצילצלת לספר לי שקראת ומאוד נהנית, פחות משבועיים לפני פטירתך, קיבלתי ממך טלפון נלהב: "שולם", אמרת לי: "ביום שישי לפנות ערב ישנו דיון ברדיו על הספר האמור, תקשיב, תשמע",
אני מספר לך זאת מפני שאת לא ידעת איזו נפש טובה את, נשמה יפה, כולך לב.
מיכל יקרה, אני נמצא עכשיו באחת התקופות הקשות בחיי, כרגע בתחתית הגל,
לו ידעת כמה כוחות-נפש אני שואב רק מלזכור אותך ואת אומץ לבך, מהדוגמא שאני לוקח ממך, לעולם לא תדעי כמה תמיכה ועידוד יש לי רק מלזכור אותך ואת האומץ והאופטימיות אשר הקרנת. כמה חבל.
אהבה חברית, אהבה ש"אינה תלויה בדבר" כפי שנאמר במסכת אבות.
אהבתי אותך ואת יהושע מאוד, לו יכולת לקרוא את דברי, היית מחייכת ואומרת: "שולם, מה? אנחנו מכירים תקופה קצרה!". -לא משך הזמן קובע, מיכל, יקרה, אלא האיכות. חבל לי על עצמי שאבדתי אחת כמוך. "אף כי אוהבים יאבדו,
לא תאבד האהבה ולא תהיה למות ממשלה". (דילן תומס),

שלום (מירושלים)

-

מיכל? מיכל שחר?
אכן, השם מוכר היטב, ובעלת שם.
מוכרת וחביבה לכה רבים, בשבילי היתה ותהיה תמיד מיכל'ס - מיכל'ס נהוראי - מנופי ילדות בגניגר של פעם.
את ראשית צעדיה בחיים התחילה מיכל ב"תופסת" עם גורלה, שיתוק הילדים דאג שלא לפסוח עליה והיא, כבר אז, פסחה עליו לחלוטין. לא היה בגניגר מקום או פינה בהר וביער, שנבצר ממנה לטפס ולהגיע אליהם.
כבר אז היתה ידה של מיכל'ס בכל, שקט וחיוך מאיר פני זולתה היו מסימני ההיכר של הילדה הכי טובה בגן - ילדה מעורה, פעלתנית, שקטה וחודרת.
מיכל נולדה מיטיבת-לכת, לאט, בטוח ורחוק ובנאמנות לדרכי הוריה, אהבה ובצלאל - שני כוכבי צפון נדירים.
לכן, כל מעגל חייה, מגניגר עד לבני-דרור, שזורים מקומות ואנשים של ארץ-ישראל.
כל אלה שזכו להכירה, להיות ידידיה ולימים להיות מבאי ביתה - משפחתה, בשבילם, דלות המילים והיריעה לא תספיק בעבור "חברים מספרים על מיכל"...
השקט האישי, העצמה הפנימית, והדאגה והאיכפתיות לזולטה, הכנסת אורחיה המחוייכת והצטנעותה האישית, אפפו תמיד את כולנו במחיצתה, ממש עד יומה האחרון.
הסנה הזה בער והפיץ אור קסום,
סנה זה בער, בער ו...אוכל.

עובד גונן.

-

שכנתי הטובה, מיכל שחר ז"ל
איך ומה כותבים על אדם שעדיין לא מאמינים שיותר לא נראה אותו?
הייתי יותר מדי קשורה למיכל, בשביל להבין שזה נגמר.
כמעט 30 שנה של שכנות טובה טובה עם שתי האחיות; למיכל ז"ל ולבתיה שתבדל"א, כל-כך שונות וכל-כך דומות.
צמחו בבית מיוחד, ציוני טוב, שם תמיד התנדבם גם אמא אהבה ואבא בצלאל - וכמובן גם הבנות מיכל ובתיה.
אינני יודעת אם יש עוד שכנות כזאת עם יחסים כמו שהיו כאן, אני מקווה שישררו ביננו.
תמיד ידעת שם על מי לסמוך בשעה שאנחנו היינו צריכים עזרה, בזמן שאני הייתי זקוקה והיו ימים כאלה, לילות ה"סדר" שלנו המשותפים יזכרו תמיד תמיד.
רציתי לכתוב משהו על מיכל, אבל עדיין מיכל נמצאת כאן איתנו בחצר עם העצות שלה, מה לשתול, איך לעשות חצילים חריפים וכו'. כל השנים ידעתי שכאשר אני אזדקק, אקבל את העזרה הראשונה - ממול.
מיכל מיד תהיה כאן לפני שאיזה ילד שלי יבוא, לא יכולתי לחלום שמיכל תלך מאיתנו בגיל כה צעיר.
גם בשנה האחרונה שמיכל חלתה, הרגשנו באופי החזק שלה שלא להכביד אלא רק לעזור. היא לא ויתרה על כלום, גם האמינה שזה יעבור, אמרה לי; "זה אולי יקח איזה זמן, אבל אני אדע מזה".
בשבילי, מיכל עדיין כאן..., לפני כמה זמן, עוד ניסתה לארגן טיול והלכה מבית לבית לגייס אנשים, אפילו קיבלה נשיכה מכלב, "זה שום דבר" אמרה לי, "זה יעבור". יום לפני לכתה מאיתנו, עוד לימדה אותי לבשל גג מסויים. ועכשיו מה?
אני חושבת שלא לכל אחד היה הכח להתנהגות שכזאת.
היא תמיד האמינה לימים טובים, אבל רק מיכל ידעה איזה כאבים היו לה בימיה האחרונים, אבל לנו מסביב, לא נתנה להרגיש זאת. לכן, גם אם ידענו, אנו תמיד האמנו ביחד איתה שאולי בכל זאת, היא תצליח לגבור על המחלה.
גדולה האבידה לחברה שלנו, ולמשפחתה הגדולה.
נזכור את מיכל כפי שראינו אותה, עם החיוך על הפנים, עם המרץ האדיר, רצון העשייה והנכונות לעזור לכל אדם, עד יומה האחרון.
תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

-זהבה גרינברג


-

מיכל נהוראי בילדותה ובנערותה,
מיכל שחר בבגרותה,
- דמות מיוחדת, יוצאת-דופן בכוחה. כח, שנבע מאישיותה ולא מתכונותיה הפיזיות.
צרוף של רוח לחימה ואופטימיות, עם חריצות לא רגילה, כח אירגון והספק מעל ומעבר.
לא שאין בעיות, אבל אפשר להתגבר עליהן, ולמה לעשות עניין מדברים שאפשר לפתור.
לא שאין שעות קשות ומשברים, אבל מיכל עוברת הלאה, לא מוותרת.
מודעת למגבלות, ובעזרת המודעות - מתגברת על רובן וממשיכה באינטנסיביות ובאופטימיות שלה.
לומדת ומשנה כיוונים, תוך סקרנות לגלות שטחים אחרים.
קשה לומר שניחנה בשקט ובשלווה, אולם השקט אצלה הוא מנוף לפעילות, לתכנון העשייה הבאה, הטיול הבא, צעד אחר צעד...
האנרגיה, החום והרוח הטובה שהקרינה לסביבתה, מוחזרים אליה בהרבה אהבה והערצה מהמשפחה שטיפחה, מידידים, שכנים וחברים לעבודה, ומקהילת מושב בני-דרור - בו בחרה לחיות.
כשניכפה עליה צימצום הפעילות - מגלה מיכל שיש חיים חדשים אחרי העבודה;
ספרים שלא היה זמן לקרוא, עולם גדול ורחב ו...תוכניות חדשות.
איך לסיים פרק כל-כך אינטנסיבי של אישה קטנה ואמיצה?
- נכנסים לבית שבנתה וטיפחה עם יהושע - ורוחה שורה בו.
יושבים מול המשפחה החמה והתומכת - והיא בתוכם,
וכך תשאר איתם ראיתנו...

עפרה אפרת, קיבוץ גניגר

-


קשה להבין, קשה לעכל
שאת מיכל לא אראה יותר.
כך סתם לשלום או באיזו עצה,
וניסע לנו יחד לפגישה רחוקה.
רק התחלנו ליצור מן קשר מוזר,
של צמחים ופרחים, של עתיד ועבר .
של שיחות ודעות, על איך ומה כדאי
ובכלל, איך העולם פה מתנהל וחי.
ופתאום, הכל נעצר... זהו, נגמר...
וכואב עמוק בלב, כואב ומר...
-שושי לוי, בני-דרור
על מיכל ז"ל

-

הכרתי את מיכל מקרוב, בשנה האחרונה לחייה.
מתוך ההכרות עמה, אי-אפשר שלא להעריך את הכוח הפנימי העז שלה שסרב להכנע לקשיים הפיסיים של מחלתה.
מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת או מדברת על קשייה ומכאוביה, אלא תמיד סיפרה בשמחה על נסיעות, ביקורים, פגישות עם חברים ועבודות בבית. לא פעם אמרה שהיא נהנית מן הזמן הפנוי העומד לרשותה, והביעה עניין לתרום ולפעול בתחומים שונים. למיכל היתה תכונה נהדרת של פתיחות, התעניינות כנה והתייחסות לזולת.
כל אלה הצטרפו ליכולת ליצור קשר אישי חם, עם הסובבים אותה. תחומי ההתעניינות המגוונים שלה ואופקיה הרחבים, עשו את השיחה עימה למעניינת וערה.
מצאנו שפה משותפת, למרות הפרש הגילים ביננו, והזמן אף פעם לא הספיק כדי לסיים את השיחה.
תמיד נשאר עוד נושא או ספר שלא דובר בו, ובי נותר הרצון לחדש את השיחה. מיכל הרבתה לספר על תוכניות לעתיד, והקרינה אופטימיות ששיכנעה וגרמה לשומעים אותה, להאמין שמצבה משתפר.
כעת ניתן להבין שעשתה זאת מתוך התחשבות ורצון לא להכביד על הקרובים לה.
מותה הותיר תחושת אבדן, צער וכאב.

-רותי מיבלביץ'