נתן בר און:
המשק היה מורכב משני גרעינים, אחד שהיה באיטליה, בסוף המלחמה. השני במצרים.
בגרעין הזה של מצרים היה בעלי מקצוע. של חיל חימוש בעיקר: רתכים, מסגרים, חשמלאים וכו'. וזה בא לביטוי בזה שקראנו לזה "בני דרור, מושב שיתופי חקלאי חרושתי". במשך הזמן סיפקנו את כל התצרוכת של הגוש. בעגלות ומיכלים, לולים ניידים. דברים כאלה. וגדולתה של המסגריה ירדה, יחסית לענפים אחרים, שהם כן התפתחו.
באנו מתוך הכרה וידענו למה אנחנו הולכים.

עליזה בר און:
כשעלינו על הקרקע, אנחנו... לא היה פה שום דבר. לא היה פה נקודה עם שירותים. זה היה בתל מונד איפה שהיום אולם הספורט.
ואנחנו גרנו אצל אלפרוביץ בחרות, כי הקרובים, האחות שלו, היא היתה פה חברה. וגרנו שם כמה ימים, ואח"כ נכנסנו פה. היתה עלייה. ובאו מכל הגוש, הרצפלד וכל הגדולים. בירכו אותנו והיה מאוד נחמד.
וז הקימו שני צריפים, שוודים. הביאו צריף אחד מכפר ידידיה, והיה חדר אוכל. ושלושה צריפים היו. ובזה גרנו.
וזהו, לא היו הרבה זוגות. היו ביננו שני זוגות. היה דור רווקים, גרנו בחדר אוכל, שמנו מסביב לחדר אוכל מיטות, באמצע חדר אוכל היה שולחן פינג פונג כזה, גדול, ואנחנו ישנו כולנו בחדר אוכל ככה.
אנחנו מדברים על מאי, 1946. ב13 למאי עלינו על הקרקע. אז זה בדיוק אחרי השיחרור, וכולנו היינו משוחררי צבא (הבריטי). לא כולם, היו חלק שבצבא ולא השתחררו, אבל היו גם מתל עדשים, מתל עדשים הם לא היו בצבא. והם היו בגרעין. זה היה גרעין למעשה מאיטליה, ממצרים. והיה חבר אחד שצריך לבחור את השם. אז הוא רצה דרור, אמרו "דרור כבר יש", אז שיהיה בני דרור.
היה לנו בהתחלה הווי נהדר! נהדר!!

נתן בר און:
רוב רובם רווקים ורווקות. וזה חומר פחות יציב מאשר זוגות. יותר נייד. והיתה תחלופה גדולה מאוד בהתחלה. אבל אח"כ, במשך הזמן בכל אופן, גם התגבש המשק ופעל באמת בשיתוף, ואני חושב שזוכרים לנו בגוש את כל המסיבות הגדולות שהיו אצלנו. ושכולם נרתמו, וגם החתונות שכל המשק היה מגוייס בצורה זו או אחרת בהכנת החתונה, וזה היה אירוע כללי.

עליזה בר און:
אנחנו קיבוץ גלויות היום. באנו מכל הארצות.

נתן בר און:
באו החברים, גם מהקיבוצים. אנחנו למעשה מההתחלה היינו משק מעורב. במלוא מובן המילה. אמנם עם דגש על פרדס, אבל כל הענפים.
במלחמת השיחרור כשהיינו בתל מונד, הפגיזו את המחנה שלנו. והיה לנו גם הרוג ופצועים. וההשערה היתה שהיו וגרנו בצריפים ואוהלים זה ישב כאילו, כמו מחנה צבאי. וזו היתה סיבת ההפגזה. וזה בכל אופן זירז את התהליך של ההתיישבות, ממש, בשטח. 

עליזה בר און:
שמעתי, ממישהי, שהיא בגרעין של מושב שיתופי. וזה מאוד מאוד היה נראה לי, כי לא רציתי לא קיבוץ ולא מושב. כי טעמתי את שני הדברים ביחד. וזה היה נראה לי... משהו!! זה... אתה גם, יש לך ילדים בבית, וגם אתה יוצא לעבודה לפי סידור עבודה, אתה לא צריך לעבוד... להשתכר מהר כמו שאז בנהלל. וזהו, זה היה נראה לי ממש אידאלי. ובאמת בהתחלה זה היה אידאלי.

נתן בר און:
טוב בהתחלה זה באמת היה בצורה, כמו קיבוץ צעיר. היה חדר אוכל, היה שיתוף מלא בכל. ורק בשלב הרבה יותר מאוחר, כשהתחילו לבנות פה, בנקודה עצמה, אז התחילו להפריד. המילה המודרנית היום זה להפריד. בכל אופן... עדיין היה חדר אוכל. אח"כ לאט לאט זה חוסל והתחיל לקבל צורה של מושב שיתופי.