אירית יוגב: לגבי אספקת מוצרי מזון: אברמיקו היה הירקן של המקום. הגיע בקביעות עם ארגזי פירות וירקות טעונים על עגלה, כשפרד מדובלל מוליך. אברמיקו עצמו היה צולע, מה שלא הפריע לו לנוע בזריזות.
עמדת "חנות הירקות" מוקמה ליד הצרכניה אבל אני זוכרת אותו  מגיע גם לבתים (משלוח?).  דגי קרפיון חיים הגיעו במשאית עם ברכה בעיקר לקראת החגים, אטרקציה לכל הילדים. הדגים ניקנו והושמו עד להכנתם לבישול במים- בדלי או באמבטית הילדים (מפח). ביצים ועופות  חולקו לחברים אחת לשבוע. שוחט הגיע ביום חלוקת העופות. חלב ניתן היה לקחת כל ימות השבוע מהרפת.
ואם הוזכר אברמיקו צריך להזכירו וגם את העובדים המסורים כמו יעקב ממוקה וברנס שעבדו כאן במשך שנים, הפכו לא רק כחלק מהנוף היום יומי, גם היו חלק אינטגרלי מהקהילה.
אורנה נריה יוגב: מה שמעניין לגבי אברמיקו זה שלא רק הוא היה צולע, וכמוהו גם הפרד, זה שכאשר הפרד הלך לעולמו, אברמיקו קנה פרד שגם הוא היה זקן וצולע.
ביצים חולקו פעם בשבוע לפי ביצה לנפש כפול 7 ימים. אפשר היה לקנות יותר, אך במחיר טיפה גבוה יותר.
מחיר החלוקה היה במשך שנים רבות 4.5 אגורות לביצה (לא יודעת איך קרה שאימא שלי סיפרה זאת לחייל שהיה אתי בצבא והוא היה המום) ובמכירה חופשית 7 אגורות. עופות היו לפי המצב בלול. לפעמים היו ולפעמים לא.
נורית מאור: עופות חולקו שהתחלפה להקת מטילות בלול,זה היה יום עבודה מפרך,לרדת ללול לקבל את העופות לחכות לשחיטה ואח"כ בבית המריטה (הדם הלכלוך והריח ) והחלוקה של העוף לשניצלים כרעיים כנפיים וגרון למרק. קנינו אז מקפיא במיוחד.
אירית יוגב: סליחה על התאורים הפלסטים הבאים: העופות שחולקו היו עופות חיים ונשחטו על ידי השוחט. כל חברה לקחה את העופות וטיפלה בהם כראות עיניה. יש חברות שפשוט משכו את העור עם הנוצות והמשיכו בביתור העוף וחלוקתו כפי שתואר. חברות שחשבו שהעור חיוני לטעמו של העוף שמו את העוף בקערה, יצקו מים רותחים ומרטו את הנוצות, פעולה מתישה וגם מגעילה. את בטן העוף פתחו בזהירות, הוציאו את המעיים ולקחו את האברים הפנימיים: כבד, טחול, שחלות עם ביצים קטנות. העוף בותר וכל חלק נוצל עד תום, כולל הכרבולת ורגלי העוף. מהשלד והרגלים הכינו בדרך כלל מרק.
אני זוכרת את שושנה רזון שכנתנו האהובה ואמא שלנו מורטות באחווה נוצות בגבול בין החצרות.
רותי מטרני: אכן זו היתה עבודה סיזיפית, קיויתי שבבגרותי עופות יגיעו נקיים וארוזים למכירה. אני מעריכה את החריצות והעבודה ללא לאות של ההורים של הדור שלנו.
אורנה נריה יוגב: בזכות זה אנחנו יודעים לעשות המון דברים שכיום כולם קונים מוכן. במשך שנים ההורים שלי התקשו להסתגל לעוף המודרני.
נורית רוזן (צוברי): אחת ל..היתה חלוקת עופות. כל משפחה קבלה את חלקה על פי גודלה וגיל הילדים. ההורים שלי מרטו בעצמם את הנוצות. בתחילה כל אחד גם דאג לשחיטה, איזו שלא תהיה, ומאוחר יותר היה מגיע שוחט. יושב ליד הלול ושוחט שחיטה כשרה.
אני יודעת שהורי היו מקבלים גם את העופות של זהבה ברגר שוויתרה על ה"תענוג" שבהתעסקות עם העופות ואנחנו זכינו למנה כפולה של עופות.
אירית יוגב: לגבי חלוקת העופות- החברה הלכה ללול והגיעה ללולן, אליעזר קובלסקי ואברהם גרעיני. העוף היה ניתלה ברגלו האחת על משקל. כך שאני מניחה שניסו לעשות שיוויון בכמות המחולקת. המעבר לאורך הלול היה על שביל לוחות עץ שראו דרכו תלוליות לשלשת העופות. החלק האחרון של השביל היה עשוי רשת ברזל שפחדתי מאד ללכת עליה.
רותי מטרני: היתה קבוצת אמהות שקנתה מכונה לסגירת קופסאות שימורים ויצרה לפתנים מפירות שונים, בכלל יצור עצמי היה שם דבר. יצור לפתנים סביב שנת 1964/5, מחירה היה יקר יחסית לכן החליטו לרכוש באופן קבוצתי.
בכל עונה היה ייצור רבתי של פירות אחרים.
נורית מאור: כמה משפחות קנו ובתורנות. כל אחד שימר את פירותיו.
אירית יוגב: מכונות השימורים היו באמצע שנות השישים. שומרו בעיקר הפירות שהיו בחצרות. המכונה היתה סוג של מלחציים שהיתה סוגרת את המכסה בלחץ. חוץ מהמכונה היה צריך ליקנות  מכסים וקופסאות. הפרי בושל בסירופ מי סוכר.
יעל מרגלית: המכונה להכנת הקופסאות היתה גם אצל משפחת מרגלית. היינו עושים לפתן בכמויות משני עצי השזיפים הענקיים שהיו לנו בחצר.
אורנה נריה יוגב: בשנים הבאות הגיעו לישראל שימורי פירות מחו"ל, שנחשבו למעדן מפנק במיוחד לאירועים חגיגיים.
לא הבנתי למה קרובי משפחה שבאו לבקר, דווקא אהבו את פירות העצים שלנו שנראו לי משהו סתמי ויומיומי. אפילו קצת התביישתי כשנסענו לבקר אנשים ובמקום להביא בונבוניירה, הבאנו להם פירות מהגינה. פעם אורח חשוב שהדהים אותנו כששאל את אמי למה היא מגישה לפתן אפרסקים משומר כשיש לה כאלה פירות בגינה.
רק כשעברתי לעיר התחלתי להעריך את הפירות שלנו. עד עכשיו אני מחפשת בעונה שזיפי מטלי שנמכרים בשוק רק בדוכן ספציפי ושמחה בהם יותר מאשר בכל שאר הפירות המהונדסים שיש.
תמר מטרני: אני זוכרת שלהורי היה שיתוף עם מאור. עשינו לפתנים מאפרסקים ומשזיפים. היה צריך לרוקן את הקופסאות מאויר לפני הלחמת המכסה . קופסאות רבות תססו בגלל שלא היה ואקום. והתפוצצו וגלשו וזה היה איכס.
ורד לדרמן: רות ואסף (דובנוב) היו אלופים בהכנת שימורים. אני זוכרת שהיו עושים מדורה ומפסטרים, את הקופסאות לפני סגירה.
נורית מאור: גם החלב,ירדנו לרפת עם כדי מתכת לחלוקת חלב ובבית הרתחנו. וכשהחלב גלש זה היה נורא. רמי עד היום מתגעגע לשמנת שהצטברה למעלה.  אח"כ הגיע חלב לצרכנייה בשקיות...
רותי מטרני: עד היום אני לא שותה חלב בגלל ריח ההרתחה שלו, מהקרומים שהצטברו היו מכינים קצפת לעוגות ועד היום יש לי מתכון עוגת שוקולד עם קצפת של שרה גלייזנר ז"ל.
אירית יוגב: אפרופו חלב ובוטנים, צריך להזכיר את היזמות של סבא רזון הנחמד שתמיד היה לא מגולח, ישב באזור הרפת ונתן לבנות שבאו לקחת חלב בוטנים מחבילות החציר תמורת נשיקה על לחיו.
תמר מטרני: אני זוכרת שגדלו בכלובים ארנבות בחצרות הבתים להעשרת התפריט. אצלנו זה נפסק כשהתגלה שזה מושך נחשים  שחורים בעיקר ואמי נבהלה. מאוחר יותר אבא שלי היה צד ארנבות בשדות למטרת העשרת התפריט וכמובן צמצום אוכלוסייתן שגרמה נזק לשדות, במיוחד לבוטנים...
אורנה נריה יוגב: גם אצלנו הייתה שורת כלובי ארנבות, על כלונסאות שהגביהו את הכלובים. אולי נגד נחשים. זוכרת שנשלחתי להגיש להם קליפות אבטיח ושאריות של פירות וירקות. וגם אצלנו אכלו ארנבות שאחי צד בשדה הבוטנים בעזרת רובה אוויר.